<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוי מוכרין, מ"ש שלא למכור דגזרו אטו ב' גסה א"מ, ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורין, נהי דלרביעה ל"ח בבהמה שלו דנעשית עקרה עי"כ, חיישינן שיעשה הגוי מלאכה בהם בשבת, אע"ג כיון דזבנה קני', גזרה משום שכירות ושאלה, דאתי נמי לאוגורי או לשאולי בהמתו לגוי וכי עביד בה מ' בשבת עבר ישראל אשביתת בהמתו דשכירות ושאלה לא קני' ותו אם מכרה גזרה משום נסיוני דזמנין מזבנה סמוך לבה"ש ערב שבת ואמר ליה תא נסייה ושמעה לקליה ואזלה מחמתי' והוי לי' מחמר אחר בהמתו בשבת והא דלא קאמר נמי אי אזלית בנסיוני אף שלא ע"י קליא דלישראל דעבר מ' שביתת בהמה וכמ"ש בירושלמי דס"ל לבבלי היכא דליכא חשש מחמר ל"ח מ' שביתת ב' דאמרינן [ט"ו ע"א] ר' אדא שרי לזבוני חמרא ע"י סרסור דאי משום נסיוני שהולכת טעונה בשבת לא ידעה לקליא, ואי משום שאלה ושכירות, כיון דלאו דידי' לא מוגיר, וטעם דלא חייש לשביתת ב' גבי נסיוני דרחוק שימכר וינסה מעט קודם חשכה בע"ש וגם בנסיון זה אין עובר אלא איזה רגעים בשעת הליכת הבהמה עם המשוי, אבל כיון דמחמר אחר ב' דאיכא לאו דגופי' שלא יחמר ועשה דשביתת ב' להכי חששו יותר בנסיוני. ובפ' השולח [גיטין מ"ד ע"א] המוכר בהמה גסה לגוי קונסין אותו עד מאה בדמיו ומשום דשכיח קנסו הרבה. וכ' הגרי"צ דלא מגבינן האי קנסא אלא בא"י ולא בח"ל דלא מגבינן קנסא בבבל. טעמא דמלתא לא ידענא, ודאי קנסא דכתיבי באורייתא בעינן סמוכין אבל האי קנסא דרבנן לגדור גדר למה לא יגבו. בן בתירא מתיר למכור סוס שאינה עושה מ' שחייב ח' דלרכיבה עומד וחי נושא את עצמו, וארי"ו הלכה כב"ב. ובפ' המצניע [שבת צ"ד ע"א] מ' דב"ב מתיר אף בסוס מיוחד לעופות דס"ל אפי' בבהמה חיה ועוף חי נושא את עצמו, ורבנן ל"פ בסוס עומד לרכיבה, דבאדם מודי דחנא"ע, אלא בסוס עומד לעופות פליגי. מיהו י"ל דדחיה בעלמא הוא, דרבנן באדם נמי פליגי, שהרי אסרו הכא בסוסים וסתם סוסי' לרכיבת אדם ובהנהו מתיר ב"ב אבל בעומד לישא עופות לב"ב נמי אסור.
<h2>דף ב:</h2>
[סנהדרין ס"ג ע"ב] אמר אבוה דשמואל אסור לעשות שותפות עם גוי שאם יתחייב לו שבועה ונשבע בע"ז והתורה א' לא ישמע על פיך. יש שאומר דלאו אסורא ממש אלא מ' חסידות דל"ש לפני עור בגוי אלא אם א"א לעשות מעצמו כגון דקאי בתרי עברי דנהרא ומושיט לו אבר מן החי אבל להזכיר שם ע"ז יוכל הגוי בכל זמן וקרא לא ישמע בישראל משתעי והגוי אינו מוזהר שלא להזכיר שם ע"ז, ועוד שאם נשבע, לדעת עצמו עושה, לפטור מתשלומין ויותר ניחא לישראל שלא ישבע, ומייתי ראי' מהא דמשתכח מנימן [מגילה כ"ח ע"א] תיתי לי דלא עבדת שותפות בהדי גוי. ולא מחוור דהתם [בכורות ב' ע"א] אבעי' אי מותר למכור לגוי בהמה לעוברי' ופשיט מתנן הלוקח עובר חמורו ש"ג או מכר לו אעפ"י שאינו רשאי, והמשתתף לו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה. וכיון דלא תני גבי הנותן לו בקבלה, אעפ"י שאינו רשאי, ש"מ מותר למכור בהמה לעוברי', ולטעמיך קתני נמי המשתתף לו ולא קתני אעפ"י שא"ר וא"ש אסור לעשות שותפות אלא תנא במכירה א"ר וה"ה שותפות וה"ה קבלנות, והשתא אי הא דשמואל ליכא אלא מידי דחסידות מאי פריך לטעמיך, מכירת בהמה לגוי מדינא אסור ולא שותפות גוי אלא ודאי אסורא קאמר. והא דקאמר מנימן תיתי לי וכו' ה"פ אפי' הי' בדעתו לפטרו משבועה אפ"ה הרחיק עצמו שלא ללמוד ממעשיו, ועוד י"ל דמנע עצמו אפי' מהנך דלא פלחו לע"ז כדמצינו בימי אמוראים [ע"ז ס"ה ע"א] ובכה"ג איירי תלמודא הכא ישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות וש"ד. ויותר נ' דלא אסרו שותפות אלא בעסק גדול שצריך ה"פ לסמוך על הגוי ויבא לריב ושבועה, אבל במו"מ שאין סומך עליו לא שכיח שצריך לישבע, ומש"ה פירך לטעמיך מקתני המשתתף לו ולא קתני שא"ר, דודאי אינו רשאי ולא פריך ולטעמיך מנותן לו בקבלה להשתתף בולדות, ולא קתני אעפ"י שאינו רשאי לעשות שותפות, אלא ודאי מנותן לו בקבלה ל"ק לטעמיך שחלוק ולדות אין עסק גדול שיבא לריב ובהא א"ח לשבועה, אבל אהא דתנן סתם המשתתף לו בקנין ב' שהוא עסק רב פריך שפיר ולטעמיך מי שרי וא"ש וכו'.
<h2>דף כח:</h2>
ת"ר הנשאל לחכם וטמא או אסר, לא ישאל לאחר ויטהר או יתיר, היו ב' אחד אוסר וא' מתיר, אם הי' א' מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, ואם לאו הלך אחר המחמיר, אמר ריב"ק בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרי' הלך אחר המקיל ואסיפא קאי, ובמידי דרבנן ואיכא שעת דחק סמכינן לפעמים איחיד נגד רבים כדאי' בנדה [ו' ע"א] כדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. וטעם חכם שאסר אל ישאל לאחר ויתיר, כיון שאסר שוי' כחתיכה דאסורא ולא מהני שהיתר השני אפי' גדול בחו"מ דסתמא קתני... [אל ישאל לאחר ויתיר] ומסיפא נמי, היו שנים, כלו' שבא השאלה לפני ב' בפעם א', א' אוסר וא' מתיר, אם הי' א' גדול בחו"מ הלך אחריו, מכלל דברישא שכבר אסר חכם, לא ישאל לאחר אפי' גדול ממנו. ומדקתני חכם שאסר אח"ר להתיר... ש"מ מותר לשני לאסור. וה"מ שאין להתיר מה שאסר חכם מידי דתלי' בסברא ובשקול הדעת כיון שאין הכרע שויא הראשון חתיכה דא', אבל טעה האוסר בד' משנה או בהלכה מוסכמת לא שויא כחד"א שאין הוראתו הוראה כדאי' [סנהדרין ל"ג ע"א]... אבל דבר תלוי בשה"ד ואסר אף אם השני מתוכח עמו וחוזר האוסר מסברתו א"ר להתיר כיון שאין הכרע שטעה, הדבר עומד באסור הראשון הואיל ונפק עליו שם אסור. והאידנא לא ימצא בקל טועה בשקול הדעת דהלכות פסוקות בידינו עפ"י התלמוד וכלליו או מן הגאוני' שפרשו הסוגיות והפוסק נגד דבריהם טועה בד"מ, שאין כח בידינו לחלוק עליהם מסברא אם לא שנמצא סיוע שגאון אחר סותר דבריהם.
